עסקנו בפוסטים קודמים, בכך שתסריטאי הוליווד היו בין הראשונים שחשבו גם על התופעה הזו. וגם כאן כמו בעוד תופעות התברר שהדמיון מקדים את הטכנולוגיה.
אבל בהוליווד לא הסתפקו בכך ויחד עם החשיבה על הטכנולוגיה, הם חשבו גם על הסכנות שבה. הטכנולוגיה הזו, הינה חלק מעולם שלם של טכנולגויות עתידיות שמתחילות להיות חלק מהווה. בקולנוע יש ז'אנר שלם שקשור לטכנולגויות אלו, ז'אנר שנקרא סייברפאנק ( או "פאנקיברנטי"). בז'אנר זה ניכר הפער שבין ההתקדמות הטכנולוגית לבין ההתפתחות המוסרית בעולם. והתוצאה הינה חברה מנוכרת וקרה הנשענת בעיקר על הטכנולוגיה, ובה לאדם ולנפשו אין חשיבות רבה.
כיוון אחר של סרטים עוסק בכך שלאט לאט המעמד של העזרים הטכנולוגים עולה, עד שבסופו של דבר "הגולם קם על יוצרו", והם מתקוממים כנגד בני האדם.
אז איפה נמצאת המציאות הרבודה בתוך כל זה?
האדם ניזון מהחושים ועל פיהם הוא מבסס את תפיסת עולמו על המציאות הסובבת. ככל שנכנסים יותר עזרים של מציאות רבודה, ההבדל בין המציאות ובין הדמיון מטשטש, והאדם כבר לא יודע איפה נגמרת המציאות העובדתית ומתחילה המציאות הנוצרת ע"י העזרים.
נקודה זו עשויה לגרום לתרמיות רבות בין בין בני האדם ובין עצמם. ובין בעתיד, של רובוטים שבכוונה מרמים את בני האדם.
דוגמא קיצונית לכך נמצאת בסרט מטריקס, בסרט זה לא מוצגת מציאות רבודה במובן עליו דיברנו, אלא בני האדם שהופכים ל'סוללות' אנושיות נמצאים במקום ספציפי אך כל מה שרואים ביום יום הינם מה שהעזרים הטכנולגיים מראים להם, וכך הם "חייםי בסרט" כל ימיהם. כלומר המציאות כאן כבר אינה רבודה אלא מדומה לחלוטין ובכך מסתירה את המציאות האמיתית.
ישנם כמובן עוד סרטים נוספים שמצגים מציאות רבודה באור שלילי, אך בצורה קצת פחות קיצונית. כך למשל בדוח מיוחד (ובמידה מסוימת גם ב wellE) רואים איך הגיבור חוצה רחוב, או מרכז מסחרי, והפרסומות שיודעות בדיוק מה ההעדפות שלו, מתעוררות לחיים מציגות את עצמם ומדברות אליו, - הכל בעזרת מציאות רבודה, אך דווקאמתוך הצגת הניכור והמלאכותיות בעולם הפרסום הזה, שרק מועצמות מתוך השימוש בטכנלוגיה
מתוך מטריקס:
